שוויון

אם אתה בן 20 ואתה לא סוציאליסט – אין לך לב. אם אתה בן 40 ואתה עדיין סוציאליסט- אין לך שכל. (אוטו פון ביסמרק)
נתחיל מהסוף. אני קפיטליסט. אני יזם, בעל חברה, מעסיק.
אני כותב מנקודת המבט הזו.
לא נולדתי עצמאי ולא עשיר. נולדתי בבית של פועלים שעבדו קשה. פיזית. אני היחיד במשפחה הגרעינית שלי שבחר אחרי גיל 30 להפסיק להיות שכיר ולפתוח עסק.
בשבועות האחרונים היה בכותרות המשבר בבית החולים הדסה. אין לי מושג כמה אנשים עקבו לעומק אחרי הגורמים למשבר ולפתרון וכמה הסתפקו בכותרות או בראשי פרקים שטחיים ומגמתיים כמיטב דרכה של התקשורת ולא הבינו למה זה קרה, מי אשם, מי צריך לשלם את החובות (הממשלה=אנחנו) וכיצד.
וכל הזמן מטרטרים ברקע את נושא פערי השכר, חוסר השוויון הכלכלי, הרצון ש ל-כ-ו-ל-ם יהיה דיור זול או יותר נכון-חינם- בלב ת"א ולא חס וחלילה בהרי החושך שמחוצה לה…שכר מינימום של 10,000 ש"ח… 20 שעות עבודה שבועיות בלבד… חודשיים חופש בשנה…ואם לא אז נברח לברלין… וכל החרא הזה.
ריטואל דומה מתרחש כאשר מפעל שימורים בצפון או מפעל טקסטיל בדרום נקלעים לקשיים/פשיטת רגל . המשותף לאלה כמו לבית החולים הוא העובדה שהם אינם גופים ממשלתיים או ציבוריים. הציבור אינו הבעלים, הממשלה אינה הבעלים, הממשלה אינה מעורבת בניהולם השוטף. אי אפשר לדרוש ממנה לכסות הפסדים פרטיים בכל כשלון. מדובר בעסקים פרטיים לכל דבר ועניין (בייחוד המפעלים) ששאלת הישרדותם תלויה בתנאי שוק חופשי, ניהול חכם ונכון ומדיניות פיתוח נבונה.
מבחינה עניינית אין הבדל בין הבעלים של מפעל השימורים לבין הבעלים של הפיצוציה הסמוכה לביתנו. שניהם עסקים פרטיים שיזם כלשהו החליט לפתוח ולנסות להתפרנס מזה. שניהם יצליחו או יקרסו בהתאם לרמת ההתנהלות שלהם בסביבה עסקית נתונה. שניהם יפטרו עובדים בתקופה קשה. שניהם יכנסו לחובות. ההבדל הוא בגודל.
מה שמרגיז אותי זה שכשעסק פרטי גדול קורס- מופנית אצבע מאשימה ל…ממשלה!
למה? כי זה הכי קל. מה יותר קורע לב מלראיין אמא חד הורית שזועקת לראש הממשלה שאם תפוטר לא יהיה אוכל לילדים? זה יושב יופי על אייטם של 30 שניות בחדשות ומעביר מצוין את המסר. יש בעיה? הממשלה אשמה- הממשלה תפתור. קדימה- לפרסומות.
למה לעזאזל הממשלה אשמה? למה "ההם שם למעלה" צריכים לתת את הדין על כשלונות פרטיים של יזם? האם ראש הממשלה ניהל את הייצור במפעל? תימחר את המוצרים? קבע את נהליו?
אני רואה את ההפגנות של העובדים שמקום עבודתם חרב. אני מבין את כאבם. אפשר לבקש מהממשלה שתפעיל השפעתה לנסות ולסייע- אבל אסור להפנות אליה את הזעם, התסכול, הטענות, הדרישות, האיומים, ההאשמות. פשוט אסור. היא לא יצרה את המשבר, היא לא ניהלה את המצב. אני אהיה מגעיל ואגיד שאולי הממשלה וכספיה (שזה הכסף שלנו) לא חייבת כלום. שיפגינו מול ביתו הפרטי של בעל העסק ויפנו אליו את הזעם וקריאות הנאצה. מהממשלה שיבקשו סיוע.
במקרים קיצוניים באמת (למשל משבר הבנקים של שנות ה 80 ) המדינה התערבה ופתרה את הבעיה- אבל גבתה את מחיר הפתרון מהבעלים. היא הפכה לבעלים של הבנקים. ממש כך. בעל המאה הוא בעל הדעה.
אדם מקבל החלטות בחיים וצריך לדעת לקחת אחריות על חייו, על הבחירות שלו ועל העדיפויות שלו. וזה כולל איפה לגור והאם לצאת משם, האם ללכת ללמוד- ומה ללמוד ובמה לעבוד.
זה שהממשלה מסייעת במענקים או הלוואות נוחות ליזמים להקים מפעלים בפריפריה זו חובה. אחרת אף אחד לא יגיע לשם ולא יפתח שם כלום.
האם הממשלה צריכה להתנות סיוע כזה בפיקוח/בעלות? לא חושב. על כל מפעל אחד שקיבל סיוע וגנב/קרס יש עשרות שהצליחו ומספקים פרנסה. הכושלים מגיעים לכותרות.  המצליחים פשוט עובדים.
האם אנחנו רוצים לחזור לשוק סוציאליסטי / קומוניסטי שבו הממשלה היא המעסיק בכל תחום? ראינו מה קרה במדינות הללו. תודה רבה. אני מוותר.
בסופו של דבר הקפיטליזם ניצח. אסור כמובן להיות גרידים וחזירים- אבל קפיטליזם עדיף.
ומכאן נדבר על שוויוניות בשכר.
יש פערי שכר בין אנשים. נכון. ורצוי מאד שיהיו פערי שכר. למוכשרים, ליזמים ולחרוצים מגיע יותר. נ ק ו ד ה .
בני האדם אינם שווים. לא יעזור כל הפוליטיקלי קורקט.
יש חכמים ויש טיפשים. יש מוכשרים ויש שלימזלים. יש יזמים ויש עצלנים. יש אחראים ויש חסרי אחריות. יש מוכנים לקחת סיכונים ויש שמחפשים ביטחון. יש שיודעים להשתנות ולהסתגל ויש שלא. יש מובילים ויש נגררים. יש שיודעים להמציא עצמם מחדש ויש שחיים בעבר. יש יפים ויש מכוערים. ויש כאלו שיש להם מזל ויש כאלו שלא. גם זה קורה.
אם מישהו לוקח יוזמה, מקים עסק/מפעל/גוף שירות-  זה הוא ורק הוא שלוקח סיכון.
זה הוא שלוקח הלוואות, משעבד לעיתים את ביתו ולוקח אחריות על עצמו, משפחתו וחייו.
זה הוא שבזכות היוזמה שלו והסיכונים שהוא לוקח, מספק עבודה ופרנסה לרבים אחרים שאין להם את הרצון, הכשרון, האומץ, הידע או היכולת המנטלית ליזום דברים בעצמם. אז הם עובדים אצלו.
זה הוא שאם העסק שלו נכשל- הוא מוצא את עצמו חסר כל רשת הגנה. לעצמאיים אין דמי אבטלה כמו לשכירים. (למי שלא יודע).
אז האם היזם- בעל העסק צריך להרוויח הרבה הרבה יותר מעובדיו?
בוודאי שכן. בלי להצטדק ובלי להתנצל. הוא צריך לשלם שכר הוגן לעובדיו ולא לעשוק אותם. אבל הוא חייב קודם כל לדאוג לפרנס את עצמו- ולעשות זאת במקסימום שהוא יכול. זו חובתו לעצמו ולמשפחתו. זכותו להרוויח פי 100 מעובדיו. הם ישנים יותר טוב ממנו בלילה. אם יפוטרו הם ימצאו מקום חליפי במוקדם או במאוחר. אבל אם העסק יקרוס היזם עלול למצוא עצמו בלי עסק ועם חובות עתק.
השכר הגבוה הזה ביחס לעובדיו (בהנחה שהעסק מצליח- כי יש בעלי עסק שמרויחים בפועל פחות מעובדיהם) הוא תעודת הביטוח שלו.
אז הבה לא נבלבל בין מוסדות ציבוריים כמו בנקים וחברות ציבוריות. שם יש לעיתים שכר עתק למנהלים שאינו פרופורציונלי כלל. אבל בחברות פרטיות? אין לאיש- גם לא לעובדים באותן חברות, את הזכות החצופה ל"קטר" על "בעל הבית העשיר" שמבלה בחופשות בחו"ל ונוסע ברכב מרשים.
הם רוצים שוויון?    אדרבא – שיצאו מאזור הנוחות, יקחו יוזמה וסיכון מחושב ויקימו גם הם עסק.
אה….? זה קשה??? אין להם יכולת / השכלה רלבנטית/ אופי מתאים / רצון לקרוע את התחת?
אז שלא יצפו לשוויון. אין שוויון. מעולם לא היה ולעולם לא יהיה.