זה הכל בראש

שבת בצהריים. ניסיתי לנמנם במיטה והתעמקתי בשאלות עמוקות והרות גורל , כמו למשל –
מי היה בן האנוש הראשון שהחליט לאכול בשר?
למה זה בכלל קרה ואיך זה היה? מי היה זה שהביט בשדה, ראה כבשה מקפצת ופועה להנאתה ואמר לעצמו: וואלה, זה נראה מעניין…בואו נחתוך אותה ונראה מה יש בפנים…..אולי נמצא מה לנשנש…
ומי היה זה שהעלה בדעתו לצלות בשר? מאיפה עלה הרעיון, אחרי שכבר התרגלו לאכול בשר, לשים על המדורה?
ומי היה הראשון שראה פרי על העץ והחליט לנגוס בו? ואם זה היה פרי עם גלעין קשה- מי היה האומלל שנתן ביס בריא, שבר את השיניים ורץ מדמם ובוכה לכפר להזהיר את כולם שלא לאכול מהעץ?…
ואיך הגיב האדם הקדמון לפעם הראשונה שהיה לו שילשול?…האם נחרד? האם נידו אותו מהמחנה ושלחו אותו להתבודד?
בקיצור. המון שאלות ואף לא תשובה אחת.
אבל לא על זה רציתי לספר לכם. רציתי לשתף אתכם בתובנות משעשעות שהיו ויש לי בחיים. והפעם- קצת על תפיסות שגויות, כפיתייות ודעות קדומות.
**********************************
לפני למעלה מעשרים שנה, עוד כשהייתי שכיר הונחת עלי ועל חברי לעבודה בוס חדש. בחור חביב ומקצועי עם שריטה אחת מאד קשה.
האיש היה אובססיבי להעיר הערות ולתקן אחרים.
כל דוח שהוגש לו, כל נייר עמדה, כל מצגת, היתה חוזרת ממנו עמוסה בתיקונים, מחיקות, שינויי עריכה, התערבות בתכנים ומה לא. והכל בעט אדום בולט ואכזרי, ולעיתים תוך הטפה פדגוגית בעל פה.
והוא תיקן כל תחום וכל נושא. כאלה שהבין בהם וכאלה שלא. כאלו שבתחום אחריותו ואחרים שלא. ההערות והתיקון הפכו לעיקר.
קבוצה שלמה של אנשים טובים בארגון התחרפנה. אנשים שעד אתמול הגישו מסמכים שעבדו מצוין אצל לקוחות, ספקים ועמיתים לעבודה הרגישו כמו מטומטמים שרק אתמול התחילו לכתוב. אנשים לא הצליחו לעמוד בדד ליין של הגשת עבודה כי המסמכים שלהם הלכו וחזרו בלופ מסויט.
וכמובן שזה לא פסח גם עלי. אני עצמי יסודי ופדאנט רב מוניטין שלא מוציא שום נייר עבודה בטרם וידאתי שהוא ערוך נכון, שהנתונים נכונים ושהתוכן ראוי.
ולפתע, אולי לראשונה בחיי, אני מגיש למישהו מסמכים שכתבתי ומקבל אותם בחזרה למקצה שיפורים עם מחיקות אדומות, תיקוני נוסח ועוד.
לו זה היה קורה רק לי- ניחא. אבל כיוון שהייתי חלק מקבוצה לא קטנה שזה קרה לה- הבנתי שזה לא אני. זה הוא.
הבוס החדש והכפייתי הפך לשיחת היום בחברה. חצי ארגון נכנס לטירוף מערכות סיזיפי בשכתוב מיותר ומטופש של עבודה במשך שעות אינסופיות וכל זאת על חשבון דברים אחרים וחשובים הרבה יותר.
קראתי שוב ושוב את ההערות שלו במסמכים שלי ובמסמכים של אחרים ולא הסכמתי עם כלום. היה ברור לי שמבחינה מקצועית אם אמשיך לתת לו לשנות ניירות עמדה של אנשי מקצוע זה פשוט לא יהיה נכון מקצועית ואף יפגע בארגון.
מצד שני- עם אנשים כפייתיים אין מה לדבר. זה חזק מהם ורק יעורר עימותים מיותרים.
הבנתי שהאיש חייב למצוא פגם בכל מה שמגישים לו. ואם לא ימצא- הוא יהפוך כל אות ואבן, קטנה וגדולה, לא משנה אם זה במהות התוכן הכתוב או בעיצוב המסמך, עד שימצא משהו לתקן.
אז החלטתי לקחת את היוזמה אלי. לתת לו את מה שהוא רוצה- בלי לפגוע במה שאני צריך.
התחלתי להגיש לו מסמכים בהם שתלתי בכוונה טעויות בולטות. לא במהות ולא חס וחלילה בנתונים. שתלתי טעויות עיצוב ברווחים לא אחידים בין השורות…. בשימוש בשני פונטים שונים בפסקה מסויימת….בפיסקה שמתחילה לא מיושרת לימין וכדומה.
משהו שקופץ מייד לעין ויחסוך ממנו לחפש ולקלקל לי את מהות העבודה.
וזה עבד!
הוא היה מקבל את המסמכים שלי, מעיר מייד על הטעויות בעיצוב, מסמן קו או שניים בעט האדום המפורסם וזהו זה!
המסמך היה חוזר אלי בלי שינוי נוסח, בלי התערבות בנתונים, בלי מחיקות ובלי קשקושים. פתרתי את הבעיה, ואף טרחתי לעדכן את כל עמיתי לעבודה שעבדו מולו. וזה עבד מצוין גם אצלם…לשמחת כולם.
עבד כל כך טוב שחודשיים אחר כך האיש שלח את כולנו לקורס וורד ולקורס הקלדה עיוורת…

ולמה נזכרתי בזה? כי שנים רבות אחר כך, אני משתמש באותו הטריק על זוגתי האהובה.
היא כפייתית בכל הקשור לנקיון הבית. אם אני מכין משהו במטבח, לא משנה כמה אשטוף את הכלים, את השיש, את הרצפה ואשאיר הכל נוצץ ונפלא- היא תמיד תגיע אחרי במבט נוזף ובמטרה למצוא משהו, תתחיל לבחון שמאלה, ימינה, למעלה ולמטה ותמיד תבחין באיזה פירור בלתי נראה, כתם דמיוני על הברז או טיפת מים ליד הכיור כדי להעיר ולנזוף בי דקות ארוכות כמה אני יצור חסר אחריות שלא ניתן לסמוך עליו ותקנח את קינתה באנחה עצובה.
אז גם כאן מצאתי פתרון. אחרי שאני מוודא שהכל נקי ומצוחצח, אני נוטל את מגבת המטבח ותולה אותה על המתלה- לא באופן מסודר כמו שצריך להיות, אלא מחורבש…כמו איזה גוש. וזהו. מבחינתי סיימתי.
ואז כל שנותר לי הוא לראות אותה נכנסת למטבח מוכנה לביקורת מטכ"לית וחדורת רוח קרב – רואה את המגבת, נחרדת, צועקת "כמה פעמים אפשר להגיד לאיש הזה לתלות מגבת כמו בנאדם?!" אבל זהו זה…בזה זה מסתיים. היא כבר לא מחפשת שום דבר אחר להעיר לי…