קריספי

אחת הבעיות עם חטאים- היא שמתישהו מגיע גם העונש.
אתמול בעשר בבוקר נכנסתי לחדר הישיבות אצל הלקוח. רוב המשתתפים כבר ישבו שם, כל אחד וסמארטפונו, מחכים שהישיבה תתחיל.
ועל השולחן היה האסון הקולינרי שאני כל כך אוהב.  בורקס.
אני מטורף על בורקס. אין לכם מושג עד כמה.
ביומיום כשאני בשטח (או בישיבות…) אני מסתדר מצוין גם עם הבורקס הכי פשוטים במאפיה או מהסופר. העיקר שיהיו טריים ופריכים.
לתת ביס בבצק המתפצח…לתת לטעם השמנוני והמלוח למלא את הפה….ללעוס את המלית… מחית תפוחי אדמה מפוצצת באבקת מרק, פטריות מקופסא עם בצל מטוגן, או גבינה בולגרית סינתטית…
לא משנה לי. לא אכפת לי משומן הטראנס שמחלחל כרגע לתוך עורקי ומצפה אותם ביעילות. זה טעים לעזאזל.
וכך אני משתתף בישיבה ובין נסיונות לחשב בראש את מידת החזיה של הכוסיות שנוכחות אני תוקע בורקס אחרי בורקס. ומתענג.
אבל יש לזה מחיר. ולמחיר הזה קוראים צרבת.
והצרבת מתעוררת בדיוק 48 דקות אחרי שסיימתי ללעוס. תמיד. כמו שעון. ותחושת הצריבה המעצבנת הזו מלווה אותי במשך שעות ארוכות. שום כדור ושום תכשיר לא מסוגל לסלק אותה…וניסיתי הכל.
ברור שאני מעדיף את בורקס הפילו האלוהי, נטול שומני טראנס ונטול צרבת של ליאון ביפו, ומשתדל לא לדלג על בורקס העגלה בחיפה. אבל שם אני לא נמצא כל יום…ובאין ציפור שיר גם בורקס סטדנרטי זמיר.
ולא. אני לא לומד לקח. כל כח הרצון שלי, עמוד השדרה המוסרי וכל שיקול אחר קורסים בשניה שמונחת לפני צלחת בורקס חם. אתם יודעים מה? גם פושר. נו טוב, נסתפק בטמפרטורת החדר