וביום הראשון

כמעט אף אחד לא הבין את המהלך שעשיתי בדיוק לפני 18 שנים.
הייתי בן שלושים וקצת. חבר הנהלה בחברה בינלאומית מבוססת. שכר מכובד, רכב נאה, בטחון כלכלי. ועזבתי הכל כדי להקים עסק משלי.
זה לא הפתיע את הקרובים אלי, כי ידעו על החזון. רק לא על מועד המימוש. הרי כבר בבית הספר היסודי על כל המחברות שלי ציירתי לוגו ובו שם החברה שאקים. לא ידעתי מה היא תעשה בדיוק…אבל היה לה שם והיה לוגו.
בכל מקומות העבודה לאורך הקריירה שלי הכרזתי בגלוי שהמטרה היא לפרוש מתישהו ולהקים חברה משלי. אבל לחברים במקומות העבודה לפעמים קשה להאמין. כי לכל אחד יש חלום כזה. במיוחד בימים לחוצים. אבל כמה באמת עושים לבסוף את הצעד וכמה נשארים באזור הנוחות?
למרבית הסובבים אותי להם סיפרתי על כך היו כל הסיבות שבעולם להסביר לי למה לא לעשות את זה. הורי המנוחים בירכו אותי אבל היו מודאגים מאד. הם באו מעולם של עבודה קבועה ובטחון תעסוקתי. ופתאום מישהו הולך להיות העצמאי הראשון במשפחה לדורותיה…
שאבתי כח מזוגתי האהובה, שהאמינה, תמכה, עודדה ופירגנה.
******
אני סוס עבודה. אני עובד מגיל 13. כשבחופשות החברים בילו בחוף הים אני עבדתי ועשיתי כסף. מצאתי הרבה זמן גם לבילויים, ובזכות הכסף שהרווחתי גם ביליתי ברמה גבוהה יחסית לחברי שחיו על דמי כיס.
לאורך תקופת התיכון עבדתי כמעט מדי ערב. שטפתי כלים, מילצרתי, בישלתי במסעדה. היו לי חודשים ארוכים לאחר התיכון ועד הגיוס- אז עבדתי כפועל בנין. סחבתי שקי מלט, ריצפתי, הרכבתי חרסינה. עד גיל 18 כבר היה לי רשיון נהיגה ורכב משלי שקניתי בכספי. בלי לקחת אגורה מהורי.
לעבודה המסודרת הראשונה שלי התקבלתי עוד כשהייתי בחופשת השחרור מהסדיר. יום לאחר שהחזרתי ציוד בבקו"ם כבר עבדתי מבוקר עד ערב. מעולם לא יצאתי לטיול לאחר השחרור או לקחתי פרק זמן של בטלה.
את הלימודים שלי במהלך השנים הבאות עשיתי רק בלימודי ערב כיוון שתמיד עבדתי במשרה מלאה. התקופה היחידה בחיי שבה שהיתי באקדמיה בשעות היום היתה במשך עשור שבו עבדתי כמרצה ומנהל אקדמי במקביל לניהול החברה שלי
******
ולפני 18 שנה הרגשתי שהגיע הזמן. פיתחתי פתרון טכנולוגי מסויים. עולם המחשוב עדיין לא להט. מעטים הבינו מי נגד מי ומה ניתן לעשות. ווינדוס 95 רק יצאה לשוק.
והרגשתי שזה עכשיו. עוד בהיותי שכיר הצעתי את הפתרון ללקוח בודד שאיתרתי והתחלתי בפרויקט הראשון שלי.
כיוון שעדיין הייתי שכיר, ביצעתי את העבודה מעבר לשעות המשרה המלאה שלי. מה שאומר שסיימתי לעבוד בחמש או שש בערב- ורק אז נסעתי ללקוח שלי ועבדתי שם לתוך הלילה והבוקר.
וככל שהפרויקט התקרב לסיום הבנתי שצריך לחתוך. למרות שעדיין אין לי פרויקט חדש באופק- כסף לא קיבלתי כי הלקוח ישלם רק אם וכאשר המוצר יעבוד (זה היה התנאי) – אבל אם אני רוצה להתמקד ולעשות מזה עסק אני חייב לפרוש ולהקים את החברה. הפרויקט שאני עובד עליו צפוי להסתיים בעוד חודש או חודשיים וידעתי שהוא עובד מצוין. הכסף שאקבל תמורתו שווה ערך למשכורת חצי שנתית שלי כשכיר. מה שאומר שלפחות בחצי השנה הראשונה של העסק תהיה לי הכנסה כלשהי. הקטנתי סיכונים. אם לא יכנס פרויקט נוסף נסחוב עוד קצת זמן רק על המשכורת של זוגתי ונאכל חסכונות.
את כל הפרוצדורות הרשמיות של הקמת החברה עשיתי במהלך חודש העבודה האחרון שלי כך שהגעתי לאירוע הפרישה שלי סגור ומאורגן מינהלתית וחוקית. אפילו קניתי תוכנה להפקת חשבוניות. אופטימי…
עשינו שתיה, חברי לעבודה הספידו אותי, בעלי החברה איחלו לי הצלחה והבטיחו להיות לקוחות שלי בעתיד (ואכן קיימו).
ונסעתי הביתה. הכנתי קפה לזוגתי ולי וראינו טלויזיה.
ויהי ערב ויהי בוקר. יום שלישי.
*******
קמתי בחמש וחצי בבוקר. כמו בכל יום. לא הרגשתי שום דבר שונה ביום הראשון שלי כעצמאי.
העיתון נחת בזמן על סף הדלת. הקומקום רתח והקפה היה טעים באותה המידה.
שמונה בבוקר, אני עדיין בטרנינג של השינה, לא מגולח.
נשקתי לזוגתי שהלכה לעבודה. סגרתי אחריה את הדלת. הייתי לבד בבית. דממה. הבית ריק. כל הבנין ריק.
לראשונה בחיי הייתי לבד בבית בשעה שמונה בבוקר ואני לא צריך ללכת לשום מקום. היומן שלי ריק. הטלפון דומם. מאה ושמונים מעלות מיום עבודה טיפוסי שלי במשך כל כך הרבה שנים ועד אתמול – משרד הומה כתחנת רכבת… מרתון של פגישות, אינספור טלפונים, המולה דינמית.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זה היה חדש לי. לא הכרתי את התחושה. התהלכתי בבית הלוך ושוב. הדלקתי טלויזיה. זיפזפתי. כיביתי.
הסתכלתי מהחלון. החניה התרוקנה. רק הרכב שלי שם. בולט בבדידותו. עשיתי לי עוד קפה. הצצתי בראי וראיתי מולי גבר עטור זיפים בטרנינג מהוה.
היתה לי עבודה על הפרויקט. בחדר העבודה המחשב כבר היה מקושר למחשב אצל הלקוח.
סיימתי את הקפה. שטפתי את הכוס. שמתי במקום.
התפשטתי והעפתי את הטרנינג לכביסה. נכנסתי למקלחת. התקלחתי, התגלחתי. התבשמתי.
הלכתי לארון ובחרתי לי חולצה אלגנטית, מכנסיים מחויטות. התלבשתי. נעלתי את הנעליים השחורות והמצוחצחות.
הסתכלתי במראה. נראה טוב. הייתי מוכן ליום עבודה.
יצאתי מחדר השינה, הלכתי שלושה צעדים ונכנסתי לחדר העבודה. הדלקתי את האור וסגרתי אחרי את הדלת. התישבתי מול המחשב והתחלתי לעבוד.