1973

המחשבה על יום הכיפורים מבאסת אותי. לא בגלל הצום ולא בגלל חשבון הנפש. לזה אני מתחבר מאד.
זה בגלל המוספים הבלתי נגמרים שצפויים לנו בעיתונים ובטלויזיה סביב מלחמת יום הכיפורים.
כבר 39 שנים שכל תקופת יום כיפור הופכת להיות פסטיבל לאותה מלחמה ארורה.
למה אי אפשר לתזמן את הפסטיבל לשבועיים לפני יום הכיפורים, או שבועיים אחרי יום הכיפורים?
לפעמים דומה שהמשמעות האמיתית של היום הוחלפה בים של מלל שמטרתו היחידה לייצר עיתון במשקל שני קילוגרם.
איפה מאמרי עומק על משמעות חשבון הנפש? הסליחה? הכפרה?
היכן פרשנויות חכמות ויצירתיות על המשמעויות האישיות והקולקטיביות של היום הקדוש והחשוב הזה?
אלפי שנים של מסורת קדושה מיטשטשות ומאבדות משמעות תחת אירוע (טראומטי ככל שיהיה) מלפני 40 שנה. די.
אפילו טיפול פסיכולוגי לא ממשיך לחטט לנצח בפצעים. ממשיכים הלאה. במידתיות.
מבחינה תקשורתית -יום הכיפורים כבר אינו יום חשבון הנפש היהודי אלא נקודת ציון למלחמה. זהו. כל השאר נדחק לשוליים. בסך הכל נלווה למשמעות החדשה האמיתית שהיא "המלחמה ההיא".
רוב הקשקשת היא שכפול מדויק של עיתוני השנה שעברה באריזה קצת שונה.
תקשורת קצרת רואי ומחשבה מתעקשת בשמחה לטפח טראומה. לא לתת לפרופורציה לנצח.
עוד כמה שנים נשאל ילדים מהו יום כיפור עבורם ונקבל תשובה "המלחמה". עוד יחשבו שצמים בגלל המלחמה. תחיו ותראו.
ועכשיו זה "חגיגות" 40 שנה למלחמה – ישמרני האל מהאורגיה התקשורתית הצפויה. התקשורת הרי אוהבת תאריכים עגולים.
שוב ישלפו את אותו מג"ד שיספר את אותו סיפור בפעם ה 40. רק שהיום הוא בן תשעים. שוב פרשנים נפוחים יספרו את אותו סיפור אישי, כמו דוד זקן וטרחן שחוזר על אותה בדיחה עבשה כל ערב חג..
שוב קבוצת חיילים שניצלו בנס והיום הם כאן לספר ולהתווכח. כאילו שלא עשינו זאת לפני שנה. ולפני שנתיים. ולפני שלוש..ולפני….
ולמה מטפחים את תחושת המחדל והטראומה – ומצניעים את העובדה שבכל קנה מידה היסטורי – במבחן התוצאה האולטימטיבי, המלחמה היתה ניצחון ענק של צה"ל? שוב הלקאה עצמית?
די כבר. זה חשוב ללמוד. חשוב לזכור. חשוב להפנים. אבל במינון הנכון. ועם קצת גיוון וזויות חדשות. לא לחמם שוב את אותן שאריות. זה פשוט מייצר אנטגוניזם לא ראוי. טוב?

אז מה שמותר לתקשורת הממוסדת מותר גם לי. אשתף אתכם ביום הכיפורים האישי שלי.
יום הכיפורים של שנת 1973, כמעט שתיים בצהריים ואני שוכב בכיף על גרם המדרגות שבגינת הבנין המשותף, למול עץ התפוזים שענפיו קורסים מפרי. אמא צמה בבית, אבא בבית הכנסת, ואנוכי, ילד קטן שמצליח להחזיק מעמד מאז ליל אמש בצום מלא, מסתכל על העץ ופירותיו וחושק נואשות בפלח תפוז.
ואני נקרע . מצד אחד- יום הכיפורים. צום. חשבון נפש. היום הנורא בשנה.
מצד שני- תפוז עסיסי קורץ לי. ואני צמא ורעב.
מה אעשה? הרי זה חטא נורא. גם לקטוף…גם לאכול. איזה עונש צפוי לי אם אחטא ואוכל?
נשברתי. ניגשתי לעץ, קטפתי תפוז וחזרתי לגרם המדרגות. התלבטתי עוד דקות ארוכות כשהתפוז בידי. פחדתי מאד לאכול. אבל קול קטן ומרושע לחש לי… "תאכל! מה כבר יכול לקרות?"…  ואז נכנעתי סופית. התיישבתי, תקעתי ציפורניים בקליפה וקלפתי את התפוז. הכנסתי פלח לפה והתמוגגתי מהטעם. טעם נפלא של תפוז מעורב באיסור מתוק. הכנסתי לפה עוד פלח, נוגס ונותן למיץ להשפריץ את מלוא טעמיו. התענגתי.

ואז – נשמעה האזעקה הנוראה. מקפיאת הדם ומחרישת אוזניים. עולה ויורדת. ומכל מקום יצאו שכנים מבוהלים והתחיל הבלגן.
ואני התיבשתי במקומי ואחרי כמה שניות התחלתי לרעוד כשהתפוז בידי. הייתי מבועת.
אלוהים????? מה עשיתי???? בסך הכל אכלתי תפוז!
שנים אחר כך עוד הייתי בטוח שהמלחמה פרצה באשמתי… ועדת החקירה דילגה על הנתון הזה, אז הגיע הזמן להתוודות. אחרי 40 שנה…

דרך אגב….עם או בלי קשר….כבר שנים רבות שעקב בעיית עיכול/חומציות אסור לי לאכול תפוזים כלל. די בפלח בודד של תפוז כדי שאתפתל לילה שלם מכאבים.