ממלכת החושים

חמישה חושים לאדם. ויש חוויות חושיות שלא אשכח לעולם. הן טבועות בי.

חוש הריח
הרבה שנים אחורה בזמן.
קצת לפני גיל 18 קניתי את האוטו הראשון שלי. גרוטאה משנת יצור 1969 . קניתי אותו מכספי שלי שחסכתי בעמל רב משטיפת כלים במסעדות לאחר הלימודים, ומעבודה בבניין בחופשים.
והריח של האוטו היה משכר. תערובת של ריח דלק עם ניחוח עובש. ואהבתי את הריח. הוא היה נעים לי. כי ככה הריח האוטו שלי. האוטו הראשון שלי.
הייתי פותח את הדלת, מתיישב בכסא המרופט, נושם מלוא ריאותי את הריח ונהנה.
***
גיל 20 וקצת. אני חייל בסדיר בבסיס בצפון.
לבסיס הגיעה קבוצה חדשה של חיילים וחיילות. חלקם לתפקידים טכניים- אחרות לתפקידי שלישות. לא הספקתי אפילו להכיר את כולם בשמם.
אבל מאחת החיילות לא יכולתי להתעלם. ולא רק בגלל שאהבתי את החיוך שלה. עדיין לא החלפתי איתה מילה, אבל בכל פעם שחלפתי לידה ענן נפלא של ריח רענן ונהדר היכה באפי.
התמכרתי לריח. ניצלתי כל הזדמנות כדי לעבור לידה ופשוט לנשום אותה. מאוחר יותר התידדנו ושאלתי אותה מה זה הריח הזה. זה לא היה בושם. היא השתמשה בקרם גוף ישראלי בשם אורנה 19 . אני לא חושב שהוא קיים היום. והריח הנפלא שלו בשילוב הקסם שלה פשוט כבשו אותי.
והיום החיילת הזו….היא זוגתי ואשת חיקי.

חוש הטעם
תמיד אהבנו אוכל טוב. בסוף שנות השמונים היינו זוג צעיר. לא יכולנו להרשות לעצמנו להתהולל במסעדות יקרות לעיתים קרובות מטעמי תקציב וגם מבחר המסעדות עצמו לא היה איכותי ומגוון כמו היום. מתישהו קראנו ביקורת על מסעדה הודית בכיכר דיזנגוף. טנדורי שמה, והחלטנו לנסות.
מעולם לא אכלנו אוכל הודי קודם לכן ולא הכרנו את המטבח הזה כלל.
והלכנו. פתחנו תפריט, הצצנו בו ובחרנו אקראית כמה מנות שנראו לנו טעימות.
כשנתתי את הביס הראשון קיבלתי התפוצצות של עושר טעמים בפה. נפעמתי מעוצמת התיבול ודיוקו. לא טעמתי משהו כזה בעבר.
ומאז ועד היום – אוכל הודי הוא המטבח האהוב עלינו מכולם. אכלנו לדעתי בכל המסעדות ההודיות שקיימות בישראל, ועד היום אנחנו חוזרים למטבח הזה בתדירות גבוהה.
***
סוף שנות השבעים. ההמבורגר היחיד שאכלתי היה בורגר ראנץ. לא ידעתי שיש משהו אחר.
ובליל שישי אחד הלכנו כמה חברים לאכול המבורגר שאמרו שהוא הכי טוב בעיר. אי שם ברחוב הירקון בתל אביב שכנה מסעדה בשם תל אביב הקטנה. ושם נחשפתי לקסמה של הקציצה. נגסתי בתאווה בלחמניה הגדולה והמתוקה שבתוכה שכנה קציצת בשר עבה ועסיסית. וזה היה טעים. אלוהים, כמה שזה היה נהדר. שונה לגמרי מכל מה שהכרתי כהמבורגר.
כנראה ששם החלה ההתמכרות שלי לקציצה המופלאה. כמה טוב שכיום ישראל מוצפת במסעדות המבורגר מצוינות.

חוש השמיעה
עוד כשבועיים ימלאו 40 שנה ליציאת האלבום המופתי של פינק פלויד – הצד האפל של הירח.
הייתי בערך בגיל בר מצווה כששמעתי ברדיו באחת מתוכניות של מה שנקרא אז פופ מתקדם קטע מהאלבום הזה.
לא הכרתי את הלהקה קודם. האלבום הזה יצא כמה שנים קודם ואני לא ידעתי עליו כלום. אבל באותו היום, בתוכנית הרדיו שמעתי צלילים חלליים שהדהימו אותי.
לא היה לי פטיפון נורמלי, אז כבר למחרת קניתי את התקליט בקלטת. מה שנקרא אז קסטה…
והקשבתי לאלבום הזה שוב ושוב במשך שעות, ימים וחודשים. למדתי אותו בעל פה. ואני שומע אותו עד היום. אם יש יצירות מופת בעולם- זו אחת מהן.
הקטע הראשון שכבש אותי היה TIME . יצירה מוסיקלית בעלת עושר מדהים. הקטע נפתח בשניות ארוכות של שקט שמופרות בצלצול שעון מעורר חד ומפתיע שאליו מצטרפים שעונים רבים נוספים וממשיך לקטע מוסיקלי שמדמה מרדף או בריחה עד כדי תחושת פראנויה. ומכאן מתפתח השיר עצמו. אבל מעבר למוסיקה הנפלאה זועקת כאן הליריקה….הטקסט בשיר הוא יצירה פילוסופית קצרה וקשה על הטירוף שבמירוץ החיים. לא להאמין שרוג'ר ווטרס כתב את הטקסט הזה כשהיה צעיר בן פחות מ 30 . היית מצפה מאיש זקן לתובנה הזו. ולחשוב שאני הסכמתי עם זה וצרבתי בתודעה כשהייתי עוד ילד.
הנה לינק לקטע. כדאי לשמוע.
ופינק פלויד הפכה ללהקה האהובה עלי ביותר. משם נברתי בחומר שלהם קדימה ואחורה….טסתי להופעות בחו"ל…מה לא. אני מצרף תרגום חופשי שלי לקטע מהשיר:
ואתה רץ ורץ, בנסיון לרדוף אחר השמש. אבל היא שוקעת
מבצעת הקפה מלאה, כדי להגיח מאחוריך שוב…
השמש נראית אותה השמש, אבל אתה מבוגר יותר
קצר נשימה, וקרוב למוות בעוד יום אחד…
***
בערך באותה התקופה שרצתי כהרגלי בחנות התקליטים השכונתית. מחפש משהו חדש במשלוחים שהגיעו.
פתאום עטיפת תקליט מוזרה משכה את עיני. ציור סוריאליסטי של ספק אנשים ספק מלאכים על רקע מדברי בפלנטה הזו ואולי באחרת.
ביקשתי מבעל החנות לשים לי לשמוע את זה.
הוא הניח את המחט על הפטיפון ופתאום בקעו צלילים אלקטרוניים מוזרים ומכשפים. משהו שטרם שמעתי בעבר. אפקטים של רוח, צפצופים ואוירת חלל קסומה. קיבלתי סחרחורת. פיק ברכיים.
לא הייתי צריך יותר מדקה של הקשבה כדי להתחרפן מהמוסיקה, לחטוף את התקליט ולרוץ הביתה לשמוע.
וככה גיליתי את אמן האלקטרוניקה הענק קלאוס שולץ. האלבום היה TIMEWIND ולקטע קוראים Bayreuth Return .
האלבום הזה מלווה אותי עשרות שנים ומאז הספקתי לרכוש ולהשלים כמעט כל מה שהאיש הזה יצר ועדיין יוצר.
תמצאו לכם 30 דקות שקטות ותקשיבו לזה. לבד. תעצמו עיניים. תנו למח להסחף.

חוש הראיה
מל ברוקס. הבמאי בעל ההומור המטורף.
הסרט הראשון שלו שראיתי היה פרנקנשטיין הצעיר. פרודיה על סרטי אימה.
סרט מדהים שצולם בשחור לבן בכדי להעצים את המסר. מל ברוקס הוא מלך הפרודיה, ההומור העצמי, ההגחכה וההקצנה.
ההומור האינטיליגנטי החד והשנון שלו ידע להתכתב מצוין עם סלפסטיק והומור ביבים כמו הפרשות ונודים. והוא ידע לשלב את זה באלגנטיות.
את הסרט הזה ראיתי עשרות פעמים. בכל פעם גיליתי ניואנס או תרחיש שלא ראיתי קודם. הסרט עמוס בפרטים קטנטנים שדי במצמוץ קצר כדי לפספס אותם. אני לא יכול לספר לכם את כל מהלך הסרט, אבל סצינות רבות בו פשוט השכיבו אותי פיזית על הרצפה. מתפתל מצחוק. הסרט עומד היטב במבחן הזמן.
מאז ראיתי אינספור פעמים קומדיות נפלאות וקלאסיות רבות כמו של האחים צוקר – טיסה נעימה, סודי ביותר, האקדח מת מצחוק ועוד. אבל כולם היו בניו של מל ברוקס. כולם ינקו ממנו והושפעו ממנו.
למל ברוקס יש שורה ארוכה של סרטים נפלאים. בחרתי להציע לכם לראות דקה וחצי מתוך "אוכפים לוהטים". חברות הבוקרים יושבת סביב המדורה לארוחת הערב. מל ברוקס מצחיק ומגעיל כאחד… צפו ותהנו…

חוש המישוש
זה היה לילה קיצי. ישבנו בחדר החשוך. התנשקנו ארוכות. ולא בפעם הראשונה.
אחרי כמה חודשים של ידידות אפלטונית שעברה אבולוציה לממשית יותר, היא נענתה להצעת החברות שלי. האשה שהתאהבתי בה עד מעל לראשי.
כבר התמזמזנו בעבר, חשתי את גופה מבעד לבגדים. ושם זה נעצר.
אבל הערב זה שונה. זו הנשיקה הראשונה שלנו כחברים "רשמיים". ואני הולך צעד קדימה. כף היד שלי חדרה מתחת לחולצה הדקה. ליטפתי את בטנה החלקה והמשכתי למעלה. הנחתי את כף ידי על גביע החזיה. לא התאמצתי אפילו לשלוח יד ולשחרר אותה מאחור. הסטתי את גביעי החזיה מעלה במשיכה אחת, משחרר את שדיה. ואז חפנתי אותם בידי. חש את העור החלק, את הרכות הקשיחה של שדיה. וכל כך התרגשתי. חלפו מאז כל כך הרבה שנים ואני עדיין מתרגש בכל פעם שאני נוגע בה. בדיוק באותה אשה. זוגתי החטובה.