עד דלא ידע

אני לא מכור לכלום. אני לא מעשן, אני שותה במידה. אני לא בולע כימיכלים.
בסביבות גיל 12 או 13 התחילו להסתובב בכיתה שלי סיגריות. היום זה לא כל כך חריג למרבה הצער. אבל בזמן ההוא- אמצע שנות השבעים, זה לא היה מחזה שכיח. ההורמונים השוצפים, הרצון להיראות "גבר" בעיני חברות לכיתה שכבר פיתחו ניצני שדיים שהשתוקקנו למשש, הפכו את העישון בסתר לחטא מענג ומתגמל.
לא לכולם היה את האומץ. אלה שכן, היו מוצאים פינות נסתרות במרתפים או בכיתות ריקות ומעשנים. גם אני. הדלקתי סיגריה שאפתי- אבל לא לריאות. לא אהבתי את הטעם. סתם נהניתי מהריטואל.
ממש באותו השבוע שעישנתי לראשונה אבא שלי טרף את הקלפים.
הוא עצמו לא ממש עישן. היתה לו קופסת סיגריות אחת, שממנה בכל בוקר היה שובר חצי סיגריה ומעשן ממנה שלוש או ארבע שאיפות עם קפה ראשון של שחרית.
ובאותו השבוע אחר הצהריים, אבא התייצב בחדרי עם קופסת הסיגריות. הוא שלף ממנה שתי סיגריות, הדליק את שתיהן ולהפתעתי הושיט לי אחת.
הסתכלתי עליו מופתע.
"קח- תעשן!" אמר לי.
"מה פתאום?….אני לא מעשן…אבא, מה קרה לך?"
אבא התעקש. "אתה עוד מעט בר מצווה. אתה כבר גבר. אני רוצה שתעשן!"
הסתכלתי עליו. הוא היה רציני לגמרי.
לקחתי את הסיגריה הבוערת מידו. שאפתי. לא לריאות.
אבא הביט בי ואמר: "בלי משחקים! תשאף לריאות!"
שאפתי. והתחלתי להשתעל.
"עוד פעם!" גער בי אבא "אל תהיה תינוק!"
שאפתי עוד פעם לריאות ושוב השתעלתי. היה מגעיל.
"זה הכל ענין של הרגל" אמר אבא. "תמשיך ככה ותוך כמה ימים יהיה בסדר".
לא ידעתי איך להגיב אז אמרתי – "אבל אני ילד….מה יגידו בבית הספר, השכנים?"
אבא חייך. "תעשן חופשי גם בבית הספר. אכין לך פתק למורה שאני מרשה לך לעשן".
התפדחתי. "עזוב אבא. אל תכין. אני בכלל לא אוהב לעשן. זה מגעיל אותי".
אבא משך בכתפיו. "לא רוצה- לא צריך….רק תדע שמרגע זה מותר לך לעשן רשמית. אני לא מוכן שתעשן בסתר לא בבית ולא בחוץ! בא לך לעשן? תדליק סיגריה ותעשן חופשי. ולמי שיש בעיה- שידבר איתי".
אבא הניח בכף ידי את חפיסת הסיגריות. "זה שלך". והלך.
לא ידעתי איך לאכול את זה.
למחרת הגעתי עם חפיסת הסיגריות בתיק לבית הספר. בצהריים- חבורת המעשנים קראה לי להצטרף. "עזבו…לא מתחשק לי" עניתי כשאני מנפנף בגלוי בקופסת הסיגריות.
"מה זה???!!! תחביא את זה" זעקו.
"אבא שלי נתן לי. הוא מרשה לי לעשן מתי ואיפה שבא לי. ועכשיו לא בא לי"….עניתי בחיוך.
ולא עישנתי מאז. לא בא לי. לא טעים לי.
אבא שלי היה איש חכם. הוא הבין שבגיל כה צעיר ההנאה היא לא מטעם הסיגריה אלא מעצם העישון בסתר. ה"חטא האסור".
עשרות שנים אחר כך, כשניהלנו שיחות פרידה לצד מיטתו בחודשי חייו האחרונים דיברנו על זה וצחקנו. הוא אמר לי שכשהגעתי לגיל 12 בערך הוא תיאר לעצמו שאתחיל לעשן בסתר….די טבעי לנער נורמלי. הוא ממש לא רצה שאעשן….אז הוא חיכה להזדמנות. ההזדמנות הגיעה באותו השבוע כשחזרתי הביתה והוא הריח מחולצתי ריח של סיגריה. אז הוא עשה לי הפוך על הפוך. ניטרל את ענין ה "מים גנובים ימתקו".
ובזכות התרגיל שלו אני לא מעשן…
אלכוהול לעומת זאת אני אוהב. במידה, בשליטה.
אני יודע לשתות, ואני מכיר בדיוק את הנקודה שבה אני עוצר. אף פעם לא תתפסו אותי שיכור או חסר שליטה…בראש טוב כן- אבל לא שיכור.
ואיפשהו בגיל 17 החלטתי לנסות גבולות. רציתי לגלות מהו הסף שאני צריך לחצות כדי לאבד שליטה.
באותה תקופה נהגתי לבלות בפאב אנגלי חביב באבן גבירול. ליד כיכר רבין, שאז קראו לה כיכר מלכי ישראל.
הלכתי עם חבר ביום שישי בלילה, והחלטנו שאנחנו שותים עד שנקרוס.
התחלתי עם בירה מהחבית. אז- כמו היום – תמיד גולדסטאר. היום אני שותה בעיקר בירות חיטה – ויינשטפן, פאולנר…אדלוויס… וכמובן בירות חיטה ישראליות נפלאות של ג'מס, באטרפליי ומבשלת הגולן. אבל כשזו לא בירה חיטה- אני תמיד חוזר לגולדסטאר מהחבית. הכי טעים לי.
תכל'ס….אחרי שלושה חצאי ליטר לא הרגשתי כלום. אז עברתי לויסקי. באותה תקופה אהבתי ג'ק דניאלס. היום פחות. והתחלתי לשתות צ'ייסרים. אני כבר לא זוכר כמה, אבל הרגשתי את הפאב מסתובב סביבי. בקושי זיהיתי את החבר שישב לצידי.
זה היה משהו כמו שתיים בלילה כשיצאתי מהפאב. אני וחברי נשענים זה על זה. הכל נראה לי בהילוך איטי. אני זוכר שאחרי כמה מטרים התיישבתי על אי תנועה ברחוב אבן גבירול, נשען על עמוד של תמרור. באיזשהו שלב ניסיתי לדובב את התמרור אבל הוא לא ענה.
אחרי איזה זמן כשהרגשתי שהעולם קצת יותר יציב, התחלנו ללכת הביתה ברגל. לרמת גן. הייתי בטוח שאני צועד במדרכה, אבל רק אחרי איזו חצי שעה הבנתי שאני צועד על אי התנועה…
אני זוכר רחוב שחור וחשוך, אנשים שמדברים בשפה לא ברורה, ובעיקר עולם איטי. באיזור גבעתיים החבר פרש לביתו ואני המשכתי מתנדנד. אני זוכר שהגעתי הביתה, והתיישבתי על המדרגות. את כל הדרך מתל אביב עשיתי ברגל ועכשיו אין לי כח לעוד כמה מדרגות….אבל בחוץ האיר השחר ואני נכנסתי בסופו של דבר הביתה…צנחתי על המיטה עד מחר.
כמה חודשים אחר כך החלטתי לעשות משהו עוד יותר קיצוני. אחותי בדיוק היתה במעבר של דירות, והבית הישן שלה היה פנוי לסופ"ש. הזמנתי חבר אחר, שוב…לעשות נסיון בבני אדם. לראות כמה ניתן לשתות עד דלא ידע.
הלכנו לסופר…קנינו מכל הבא ליד. וודקה, עראק, ברנדי.. (אז…בתפר של 1979-80…לא היה שום חוק שאסור למכור לנערים…).
בצהרי יום שישי אכלנו ארוחה דשנה, נעלנו את הבית והתחלנו לשתות. מהצהריים ועד הלילה גמרנו יחד משהו כמו ארבעה בקבוקים. אולי יותר. בהתחלה זה היה כיף……צחקנו, דיברנו שטויות. אבל אז התמוטטתי. אני לא זוכר כלום מאותו הלילה. הכל נמחק.
אני כן זוכר בוקר נוראי. פתחתי את העיניים וראיתי מעלי תקרה לבנה שהפכה למאוורר תקרה דמיוני מסתובב במהירות עצומה. עצמתי את העיניים אבל התקרה המסתובבת לא נעלמה. הסטתי מבטי וראיתי ארון קיר מעופף לצד שולחן מרחף.
הרגשתי בחילה איומה. זחלתי איכשהו לחדר השירותים, הצלחתי להרים ראשי לאסלה והקאתי. קיא נורא. חריף, מר.
שכבתי על הרצפה. הרגשתי כמו בובת סמרטוטים. לא רחוק ממני היה שרוע החבר שלי. במצב דומה.
לא יכולתי לקום. הראש שלי התפוצץ. האנגאובר נוראי. הרגשתי שמישהו חובט בראשי עם פטיש ענק. התהפכתי על הבטן ונרדמתי בתוך הקיא.
בפעם הבאה שהתעוררתי היה כבר ערב. אבל כאב הראש לא הרפה. דפק ודפק והטריף . איכשהו קמתי והתישבתי בתוך המקלחת. עשיתי מקלחת קרה. ישבתי חצי ישן על הרצפה במקלחת כשהמים זורמים מעלי דקות ארוכות. רק לקראת חצות התחלתי להרגיש את הצלילות חוזרת אלי. אבל כאב הראש הארור נשאר. הסתכלתי סביב וראיתי את כל גועל הנפש שהיה בבית…באחריותי המלאה.
הבנתי את הענין……הייתי מספיק טיפש לנסות את זה על בשרי…
נרים כוסית לחיי משובת הנעורים