היועצת

היא חזרה שוב על המשפט האחרון. ואצלי כדור המועקה התחיל לטפס ממעמקי הקיבה, אל הגרון. התעכב שם מעט ואז עלה לכיוון הסנטר והתמקם מתחת לשפה התחתונה שלי שהתעוותה מעט. בכיתי , אבל לא רציתי שיראו את זה.
"איך אני אגיד את זה" היא אמרה בקול פדגוגי. למורות יש תמיד קול פדגוגי עם דיקציה מעצבנת. "כדאי שתדע את האמת. עם תעודה כמו שלך אין לך הרבה אפשרויות בחיים. אין לך יכולת להמשיך ללמוד בבית ספר עיוני . אף אחד לא יקבל אותך. אתה צריך ללמוד מקצוע, עבודת כפיים שתתאים ליכולות שלך".
סוף כתה ח.
כל אחד מהילדים נכנס לשיחה עם המחנכת ועם היועצת של בית הספר. שיחה גורלית שבה מחליטים לאיזה בית ספר תיכון אני צריך ללכת.
"תראה טזוטה, התעודה שלך נראית כמו תעודה של שני תלמידים שונים. בתנ"ך, ספרות, הבעה, אנגלית – הכל טוב מאד. אבל בכל השאר…מה שבאמת חשוב, חשבון, הנדסה- הכל שלילי….שלא לדבר על ההתנהגות שלך…כל מעשי הקונדס והפרות הסדר.."
ואז היא אמרה את המילים שחרצו את ההמשך: "יש אנשים שנועדו לעבוד עם הראש ויש אנשים שנועדו לעבוד עם הידיים. ואתה טזוטה, לא בנוי לעבוד עם הראש".
ההחלטה לשלוח אותי לבית ספר מקצועי לא הפתיעה אותי אבל כאבה לי מאד. לא רציתי ללכת לבית ספר מקצועי. רציתי ללכת לבית ספר עיוני. להתמקצע במקצועות ההומניים שכל כך אהבתי. אבל לא היה לי סיכוי. המורים המעטים שהאמינו בי ואהבו אותי- כמו המורה לספרות, המורה לתנך ואחרים, לא נחשבו לאוטוריטה משמעותית בבית הספר. לא ספרו אותם. היה משקל רב למורים במקצועות הריאליים. הם היו הנחשבים ודעתם עלי היתה שלילית מאד. גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית.
לא הייתי תלמיד טוב במובן שבית הספר ציפה ממני. הייתי חצוף ודעתן. השתעממתי ברוב השיעורים. בין השאר כי לא חידשו לי הרבה מעבר למה שידעתי. רק רציתי לסיים את היום ולברוח הביתה. לקרוא את הספרים שאני אוהב, לכתוב שירים, להקשיב למוסיקה שאהבתי.
ג'ורג' ברנרד שו אמר פעם: "בילדותי נאלצתי לקטוע את לימודי כדי ללכת לבית הספר." ואני כל כך מזדהה עם המשפט הזה…
תרגילים בחשבון לא ענינו אותי. שלטתי בחומר הרבה יותר ממה שהמבחנים שלי הראו. כי פשוט שנאתי את השיעור ולא טרחתי להתאמץ בכלל. במרבית השיעורים שלא ענינו אותי ישבתי ושירבטתי קשקושים במחברת. במשך אינספור שיעורים משעממים ישבתי ובהיתי במבט קפוא בעוד המחשבות שלי נודדות שנים קדימה. חלמתי בהקיץ על העסק שאקים בבגרותי. ידעתי שיהיה לי עסק משלי, רק שלא החלטתי במה הוא יעסוק….בחרתי לעסק שם ועל המחברות שלי שירבטתי את מה שדמיינתי שיהיה הלוגו. אגב, שם החברה שלי היום הוא השם שבחרתי אז….והלוגו לא שונה בהרבה ממה שקושקש על המחברת עשרות שנים קודם. המחברת הזו שמורה עד היום במגירה שלי במשרד.
אבל נחזור לשיחה עם היועצת. יצאתי משם דומע ופגוע. לא כעסתי עליה. התאכזבתי. היא ראתה מולה ציונים, מבחנים וחוות דעת של מורים. היא לא הכירה אותי מעבר לנתונים היבשים. היא פעלה לפי תבנית סינון מוגדרת שפועלת נכון ברוב המקרים. אני הייתי העוף המוזר. היא לא שאלה אותי מה אני באמת רוצה. מה באמת מעניין אותי. גם כשניסיתי להסביר היא לא בדיוק רצתה לשמוע. מן הסתם היתה לה מכסה למלא.
לא היתה לה היכולת לראות מי האדם שנמצא בתוך התלמיד הגרוע. לא הבנתי אז שבמוסדות כאלו זה כמעט הכלי היחיד להערכה.
כחוויה מתקנת, עשרות שנים לאחר מכן, כשגויסתי לאקדמיה במקביל לעבודתי בחברה שלי, להקים מסלולים- מהצד השני של השולחן – כמרצה וכמנהל אקדמי בתחומי התמחותי עבדתי קשה מאד כדי להכיר את הסטודנטים שלי הרבה מעבר למבחנים ולהשתתפות בכיתה. זה לא היה קל. זה עלה לי בשעות רבות ללא תמורה. אבל גיליתי כמה פנינים שהיום נמצאים בתפקידים מובילים בתחום. ואני שמח על כך.
ונשלחתי לבית ספר מקצועי. ללמוד עבודת כפיים. לחתוך, לנסר, לרתך, להדביק, ללטש ולצבוע. ולמדתי לאהוב את זה. זה משמש אותי עד היום בעבודות שיפוץ ותחזוקת הבית…
בתיכון הייתי תלמיד מצוין. בין השאר הודות למורה לשרטוט. איש יקר, שהתחבר אלי לשיחות נפש והכיר לי כמה וכמה עקרונות מעניינים של דייל קרנגי. האיש שהמציא את המושג : "קיבלת בחיים לימון? אז תעשה ממנו לימונדה".
הבנתי שזה מה יש ואני צריך להפיק מזה את המיטב. וכך עשיתי. בשלב מאוחר יחסית הבנתי את השיטה: לא מספיק להבין את החומר. צריך להראות לצד השני שאתה מבין…בשפה שהוא מבין.
לא שזה עזר לי…כי מתישהו בגיל מבוגר יותר חזרתי על אותה הטעות בקורס מבוא לפסיכולוגיה שלקחתי באוניברסיטה. נכשלתי במועד א מכיוון שבמקום לצטט את חומר הלימוד נתתי אינטרפטציות משלי…
הרגלים ישנים קשה לשנות…תמיד למדתי בשביל עצמי.
מאז עברו שנים רבות. אין ספק שארבע השנים בבית הספר המקצועי עכבו אותי. לו למדתי בתיכון עיוני הייתי מגיע למטרה מהר יותר. נאלצתי להשלים הרבה אחר כך, אבל בבית הספר המקצועי נהניתי מאד ולמדתי רבות. אני לא מצטער על שום רגע שם. עבודת הכפיים לימדה אותי לפתור בעיות תוך כדי תנועה, למצוא פתרונות.
לפני כשני עשורים הקמתי חברה שהפכה למובילה בתחומה ועוסקת בין השאר בעולם טכנולוגיית המידע שמבוסס על כלים מתמטיים שכל כך שנאתי…מי היה מאמין….ואני ממצה בחברה שלי גם את יכולות העומק ההומניים שאני כל כך מתחבר אליהם.
כל העבודה בעסק שלי מבוססת על "עבודת ראש". על חשיבה יצירתית. על פיתוח. לחשוב וליישם משהו שאחרים לא חשבו לפניך. ומידי פעם, לאחר פרץ של יצירתיות שבו אני מוצא פתרון לבעיה מורכבת, חיוך דק עולה על שפתי. בסביבתי מן הסתם חושבים שזה רק חיוך של סיפוק. אבל אני יודע שבאותו רגע עולה בי דמותה של היועצת, מביטה בי במבט קר ואומרת : "אתה טזוטה- לא בנוי לעבוד עם הראש".